אחרי שנצטווה משה בפרשת ראה "כי יביאך יהוה אלוהיך אל הארץ.. ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל".
הגיעה העת למימוש ההוראה, ובפרשת השבוע מתואר המעמד.
אך טרם המעמד פונה משה לעם בהכרזת העצמאות הלאומית -
וידבר משה והכהנים הלוים, אל כל-ישראל לאמר: הסכת ושמע, ישראל, היום הזה נהיית לעם, ליהוה אלהיך. ושמעת, בקול יהוה אלהיך; ועשית את-מצו?תו ואת-חקיו, אשר אנכי מצוך היום. [דברים כ"ז]
באופן דרמטי וחריג לאורך ההסטוריה התנ"כית בין עם ישראל לאלוהיו, נותן האל תוקף לכל הבריתות וה"עסקאות" המחייבות בינו לבין העם הנבחר, ומכריז - היום הזה נהיית לעם.
אך מה זה אומר בעצם? מה השתנה?הדרך הפשוטה לבדוק מהותו של דבר שאיננו ברור היא לבחון מה נחסר בעת ביטולו.
לשם כך נקפוץ מעט קדימה אל פרק ל"ב-
הם קנאוני בלא-אל, כעסוני בהבליהם; ואני אקניאם בלא-עם, בגוי נבל אכעיסם.(פרשת האזינו).
שם מתכעס האל ובזעמו על נטישת עמו אותו לטובת אלוהים אחרים שכמובן הינם חשובים כ"לא אל", הוא משסה בעם את אוייביו שהם "לא עם".
העם, אמור להתעורר ולהבין במה הוא שונה מאויביו - בהיותו "עם", והיותו עם כמובן מתוקף היות האלוהים אלוהיו.
וכך להיזכר בו ולחזור בתשובה לאלוהיו.
כך שעל פי ההסכם בין העם לאל, כפי שהאל רואה את הדברים זו התחייבות הדדית.
הוא משמר את העם כעם, דואג לכל מחסורו. מגן עליו מפני אויביו.
והעם מצידו, משמר את האל כאל עליון, ונמנע מלתת ערך לאלוהים אחרים ע"י הימנעות מעבודת אלילים.
לפי איך שהדברים מוצגים בהשתלשלות הארועים בתנ"ך, העם איננו עם ללא אלוהיו, והאלוהים איננו אל ללא עמו.
הדברים באים לידי ביטוי בתאולוגיה היהודית במרוצת השנים בספר הזוהר "אורייתא קודשא בריך הוא וישראל חד הם" [התורה האל והעם הינם יחידה אחת].
הסכם זה מקבל את תוקפו בפרשתינו באמירה של משה לעם -
"הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם ליהוה אלוהיך".
* * *
בהמשכו של הטקס מודיע משה לעם את הדברים הבאים.
אם ישמעו בקולו של אלוהים לעשות את דבריו -
והיה, אם-שמוע תשמע בקול יהוה אלהיך, לשמר לעשות את-כל-מצו?תיו, אשר אנכי מצוך היום?ונתנך יהוה אלהיך, עליון, על, כל-גויי הארץ. ובאו עליך כל-הברכות האלה, והשיגך:
אבל אם לא ישמרו את מצוות האל -
והיה, אם-לא תשמע בקול יהוה אלהיך, לשמר לעשות את-כל-מצו?תיו וחקתיו, אשר אנכי מצוך היום?ובאו עליך כל-הקללות האלה, והשיגוך.
דיל פשוט.
בדיוק השבוע התבשרנו על סגירת בית הכנסת היהודי האחרון במצרים בחגים הקרובים. ככל הנראה עקב המתיחות הביטחונית השוררת באזור לאור הארועים האחרונים.
הדברים הזכירו את ההבטחה/ציווי של האל -
ויהוה, אמר לכם, לא תספון לשוב בדרך הזה, עוד.[דברים י"ז]
אבל בפרשת השבוע ניווכח לראות כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל. גם בהבטחות ה"מפורשות" והחותכות לכאורה של האל -
והשיבך יהוה מצרים, באניות, בדרך אשר אמרתי לך, לא-תסיף עוד לראתה; והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות, ואין קנה.
מסתבר אם כן, שכל הבטחה אלוהית לא יכולה לעמוד למבחן המציאות כיוון שהיא שרירה וקיימת רק כל עוד אינה מתנגשת ברצון אלוהי אחר.
אבל אם ישתנה הרצון האלוהי - במקרה שלנו - רצונו של האל להעניש את העם בצורה חריגה, אזי הבטחותיו הקודמות בטלות לעומת רצונו המחודש.
תובנה שיכולה לחדש הרבה למטיפים למיניהם וחוזי נבואות עפ"י התנ"ך.
שבת שלום!
הבנת המקרא - בלוג על פרשת השבוע ממבט אחר.
